מחרוזת אם הפנינה 

אחרי שנסגר מעגל נפתח מעגל חדש
היכן שנסגרת דלת ניתן לראות את
האור עולה באופק החדש

אחרי ההרס באה ההתחדשות
והחיים הם מתנה והזדמנות

סבתא אם הפנינה משוררת גווני הזריחה

כאשר נולדתי, כך סיפרה אימי, התקשתי לנשום. סבתא כוכב לבן, הביאה מחרוזת שזורה פיסות עדינות של אם הפנינה, ענדה אותה על צווארי ומאז נשמתי נשימות מלאות של אויר צלול וגדלתי חזקה ובריאה.
אהבתי מאוד את סבתא כוכב לבן, יותר מאשר את בני משפחתי ולכן כילדה את רוב הזמן ביליתי בחברתה. הילדים האחרים בכפר מצאו להם עיסוקים רבים ושונים אבל אני דבקתי בה. כילדה, לא ידעתי עדיין שאני תלמידתה, פשוט ידעתי שעלי להיות בחברתה וללמוד ממנה, הכל. רק היום, אחרי ששים שנה כשאני גרה בעיר, הזכרונות האלה מאותה ילדות רחוקה הינם בעלי ערך גדול.
כשאני קמה כל בקר ומברכת את היום החדש, כאן בעיר, קטנה אך הומה מרעש המכוניות האצות על הכבישים, אני מתחברת בתוכי לשקט, למרחבים, ליערות, לזריחת השמש הקסומה, ואז הכל מסביב משנה את גווניו, הציפרים מציצות והאויר נעשה צלול. אני זוכרת את מילותיה של סבתא כוכב לבן על מחשבות וכיצד הן משפיעות עלינו ועל כל הסובב אותנו.
סבתא כוכב לבן לימדה אותי הכל, על חיי ועל החיים סביבי. היא לימדה אותי לקרוא ולכתוב וכל עיסוק יצירתי . אף פעם לא השתעממתי, לא בחברתה ולא עם עצמי וכך אחרי שסבתא כוכב לבן מתה והלכה לשכון עם המרפאים הקדמונים, קבלתי אני את תפקידה,
המשכתי לגור בביתה והפכתי להיות לשמאן של הכפר.
אני זוכרת שחלק מהאנשים לא קבל את מעמדי החדש, התקשו לקבל אותי, אישה צעירה מאוד בתפקיד הזה. זהו תפקיד רציני שמתאים לאישה בוגרת, הם אמרו, לא לנערה צעירה שרק אתמול שיחקה עם צעצועיה. אבל מרבית האנשים בכפר קבלו אותי באהדה רבה, הם אמרו כי הם יודעים מעבר לכל ספק כי אני נועדתי להמשיך את עבודתה של סבתא כוכב לבן.
כשהייתי בת שש סבתא כוכב לבן לימדה אותי לתפור נרתיק קטן רקום ומקושט בחרוזים. זה היה נרתיק בד בצבע צהוב ועליו רקמתי בצבעים אדום, כחול ולבן ובחרתי להוסיף חרוזי טורקיז אותם מאוד אהבתי. כשסיימתי את הכנת הנרתיק אמרה סבתא כוכב לבן, עכשו ילדתי היקרה הורידי את מחרוזת אם הפנינה מצווארך והכניסי אותה לנרתיק. למה? סבתא, שאלתי, אני מאוד אוהבת את המחרוזת שנתת לי כשהייתי תינוקת, אינני רוצה להיפרד ממנה.
סבתא כוכב לבן ליטפה את ראשי ואמרה: ילדה, לפעמים מגיע זמן להיפרד גם מדברים שהתרגלנו אליהם. המחרוזת היתה איתך כל זמן שהיית זקוקה לה, עכשו אין לך צורך בה יותר, את נושמת את החיים בשמחה ומתקדמת יפה בצעדיך בעולם, את המחרוזת נשים בנרתיק ונשמור, בבוא היום את תדעי מה לעשות איתה.
סבתא כוכב לבן דיברה בשקט ואני הקשבתי ולא ממש הבנתי למה היא התכוונה, היום אני מבינה.
אני יכולה לכתוב ספר על החיים בכפר אבל אין סיבה לעשות זאת,
אלה זמנים שחלפו והסתיימו.
בעצם, הכפר כבר לא קיים בגלל רעידות האדמה והשיטפונות.
במשך השנים שחלפו עברו על כל כפרי האזור רעידות אדמה, את רובן אני זוכרת, את הזמן בו התחוללו, את התחושות המוקדמות של הסכנה הקרובה, הפחד, ההרס והאובדן.
באחת מהן, שהיתה קשה ביותר וגרמה לאבדות רבות הביאו אלי את מאטו, ילד בן חמש מבוהל, מכוסה בבוץ ורועד מהלם.
הוריו ואחיו היו בין האבדות באותו יום.
כך פגשתי את מאטו שהפך לתלמידי ולממשיך דרכה של סבתא כוכב לבן. לימדתי אותו את כל מה שסבתא כוכב לבן לימדה אותי ושילבתי את האכויות של אמא אדמה וסבא שמש.

לפני יותר משנה, שוב פקדה רעידת אדמה קשה את האזור, שטפון והרס. בכפר שלנו גם כך היו מעט אנשים, מרבית המשפחות עזבו במשך השנים את האזור ועברו לעיר. עכשו היה ברור שאת הכפר אי אפשר לשקם, אלה שנשארו בכפר היו בעיקר הקשישים.
מאטו עזב כבר לפני כארבע שנים ונסע ללמוד בעיר הגדולה. מדי פעם היה מגיע לביקור ומספר לי על לימודיו ועבודתו. כשהייתי מקשיבה לדבריו חשתי גאווה רבה על הדרך בה הוא משלב את הידע העתיק עם החדש, שוזר ביחד את שני העולמות ומפיק מהם את המיטב.
מאטו הגיע אחרי הרעש האחרון לעזור לנו , במיוחד לי, לעבור למקום מגורי החדש. לכולנו נשארו חפצים מעטים לקחת איתנו, המים סחפו הכל, היה הרס מוחלט מסביב.
מאטו הבחין שאני מחפשת בין ההריסות ושאל אותי לפשר התנהגותי ואני השבתי לו שאני מנסה למצוא את הנרתיק עם מחרוזת אם הפנינה, הצטערתי על אובדנו.
רציתי להעביר את הנרתיק עם המחרוזת אליך, אמרתי למאטו.

עכשו אני מתגוררת בדירה קטנה, בשכונה קטנה ובה בתים של שתי קומות, רחוקה מההרים והנהר אבל בחצר הקטנה אני מגדלת עשבי מרפא ותבלין ומחלקת לשכניי.

לפני שבוע הגיע מאטו לביקור, מחבק אותי בשמחה ושמחת החיים שבו מדבקת ממש.
אני רואה שאת מסתדרת יפה מאוד במקום החדש, הוא אומר לי ומסתכל בעיני כשאני מגישה לו ספל תה חם עם עשב ריחני בתוכו.
הוא מתבונן סביב סוקר במבטו את החדר הנעים גם בעיני.
אני חובקת את ספל התה שלי בכפות ידי, מתבוננת במאטו, זוהי התחלה חדשה, אני אומרת, תמיד אפשר להתחיל מחדש.
מאטו מחייך ומגיש לי חבילה קטנה עטופה, הבאתי לך מתנה קטנה שתשמח אותך, הוא אומר.
כשאני פותחת את העטיפה, בפנים הנרתיק הצהוב עם מחרוזת אם הפנינה והפיסות הקטנות הלבנות מגלות את הקשתות הצבעוניות בתוכן .
חיפשתי אותו, מספר מאטו, נסעתי לכפר הריק, להריסות וחפשתי,
היה לי מאוד חשוב למצוא אותו ולהביא אליך ואכן מצאתי אותו בסופו של דבר תחוב בין לוחות עץ שנסחפו מהריסות הבית. אני יודע שקבלתי את כל העזרה למצוא את הנרתיק עם המחרוזת.
אני יושבת ובוכה, הנרתיק עם המחרוזת בכפות ידי, מאטו יושב לידי חובק את כתפי ובוכה איתי. אנחנו מבכים את כל מה שהיה ונגמר.
עכשו הנרתיק עם המחרוזת עובר אליך, אני אומרת למאטו.
לא, עונה לי מאטו, המחרוזת לא נועדה לעבור אלי, אני בטוח בזאת.
לא לשם כך היא נמצאה. שמרי אותה אצלך.

לפנות ערב נפרד ממני מאטו ונוסע לדרכו.
בחדרי על השולחן דולק נר ומטיל צללים על הקירות. את אור החשמל עדיין לא הדלקתי, נעים לי כך באפלולית הזו.
על השולחן הנרתיק עם מחרוזת אם הפנינה בתוכו. אני יודעת שנסגר מעגל והיכן שנסגר מעגל, תמיד נפתח חדש, מחר בבקר אשתול פרחים חדשים בגינתי הקטנה, אשתול את השתילים שביא לי מאטו.

עטופה בצעיף הרך, מנומנמת, אני נחה בכורסא ושומעת דפיקה קלה בדלת ואחרי דקה עוד אחת.
בפתח עומדת אישה צעירה ובזרועותיה תינוקת. אני מזהה אותה, היא גרה בבנין הסמוך, אפילו שוחחנו מספר פעמים כשעברה עם התינוקת ואני טיפלתי בגינה.
עכשו היא נראת מתוחה ודאגה על פניה, אני מתנצלת על שאני מפריעה לך, היא אומרת, אני לבדי עם הקטנה, את האדם היחיד שאני מכירה כאן ולקטנה יש חום והיא מתקשה לנשום. אני יודעת שאת המרפאה מהכפר, אני מבקשת את עזרתך.
כשהאשה הצעירה יושבת והתינוקת בזרועותיה, אני מוציאה את מחרוזת אם הפנינה ועונדת אותה בעדינות על צוואר התינוקת.
שתינו מתבוננות ומבחינות כיצד הבעת פניה של הקטנה נעשת נינוחה ורגועה.
אנחנו יושבות בתוך הדממה הזו, הנר מטיל צלילים, עוד מעט הוא יכבה ואז אדליק את האור.


מעט על אם הפנינה
מינרל אורגני שהמראה שלה מזכיר את המירקם של הפנינה.
לפעמים יש בה הבזקים של צבעי הקשת.
אלמנטים מסויימים באנרגיה שלה מזכירים את הפנינה. התדר שלה גבוה ומעודן והיא טובה להגנה.
מחברת למהות של הטבע הראשוני והמקורי של נשמתנו הנצחית.
עוזרת בתהליכי עבודה עם חלומות ופירושם.
אבן נפלאה לילדים.